<h1>ארחות חיים הלכ' תפילה סימנים פ"ד—פ"ה</h1>
<h2>דף לג:</h2>
וכשיגיע ש"צ למודים כורע ושוחין כל העם מעט ולא ישחו יותר מדאי ואומרים מודים דרבנן. ושואל בגמרא מ"ש מודים משאר ברכות שאין הצבור אומרים כי אם אמן בלבד ומשני גבי מודים אומרים הצבור מודים אנחנו לך ה' אלהינו על שהחייתנו וכו' ובמסכת סוטה מביא זאת הנוסחא לכמה פנים כפי דעת החכמים והסכימו ואמרו הילכך נמרינהו לכולהו ונימא הכי מודים אנחנו לך ה' אלהינו שאתה הוא אלוה כל בשר יוצרנו יוצר בראשית ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו כן תחיינו ותקיימנו ותקבצנו ותאסוף גליותנו ונשוב לחצרות קדשך לשמור תורתך ומצותיך לעשות רצונך בלבב שלם על שאנו מודים לך. נ"א עד שאנו מודים לך פי' בע"הז שאנו חיים ויכולין להודות לך. וכתב הראב"ד ז"ל בפרק אין עומדין ששוחין במודים דרבנן תחלה וסוף ומוכיח זה מן הירושל' שאמרו דזעירא הוה סמיך לקרובא כדי שיהא שוחה תחלה וסוף. פי' קרובא חזן ופי' שהיה אומר מעט מעט מודים דרבנן ומכוין לאומרו כדי שישחה עם החזן כשיגמור החזן הודאה כי זולת זה לא ישחה בסוף הודאה אלא באיזה מקום שיסיים מודים דרבנן שהרי המסקנא הכורע בסוף הודאה הרי זה מגונה אלא ודאי ר' זעירא היה עושה כמו שפירשנו. כתב רבינו שרירא ז"ל יש חוזרים וכורעים כשמסיימין ויש מי שמסיימין בזקיפה ורבוותא לא מחו לא ביד אלו ולא ביד אלו. כתב הרשב"א ז"ל לא ראיתי מי שחותם בו והודא' היא בלבד מיהו מצאתי בירוש' דמכילתין דכולהו אמוראי חתמין ביה בא"י אל ההודאות. ואע"פי שאינה פותחת בברוך שמא עשאוה סמוכה לעבודה ואי נמי קצת שחותמות ואינן פותחות אע"פי שאינן סמוכות ע"כ: ומי שהיה מתפלל בשעה שש"צ אומר מודי' אינו רשאי להפסיק תפלתו ולא להיות שותק אלא גומר תפלתו והולך. אמנם נכון הדבר להיות שוחה עם הצבור שלא יראה כפורש מהם וכן היה מנהגו של ר"ת אע"פי שאמרו אם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה מותר לשחות כדי שלא יהיה כפורש מן הצבור והוא שלא יאמר שום דבר בשחותו ע"כ אז"ל המתפלל בצבור לא יתחיל להתפלל אם לא יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"צ למודים. והאומר מודים מודים משתקין אותו.
